והפעם: יוני
אני: שלום, מר נתניהו?
יוני: מי זה?
אני: מר נתניהו, מדברים מהרדיו, מהתוכנית “מפי הגבורה”.
[שתיקה]
יוני: כן?
אני: כן. מר נתניהו, התוכנית הפעם מוקדשת למי שנפל תוך כדי לחימה בכושים.
[שתיקה]
יוני: כן?
אני: כן.
[שתיקה]
יוני: שנייה, אני לא מבין…
אני: אנחנו רוצים לדעת איך זה.
יוני: תראה, אני רוצה להגיד פה רגע משהו. אני לא… זה אח שלי שלח אתכם?
אני: מר נתניהו, אנחנו בשידור כרגע, עוסקים, כאמור, במוות מידי כושים.
[שתיקה]
יוני: כושים אתה אומר?
אני: כושים.
יוני: וואחד זין יש לאלה, אה?
במסגרת פרויקט התיפוף שלי, המליץ לי המורה שלי לשפר את יכולת הפעולה של יד שמאל. היד הזאת, המסכנה והחלושה, פשוט לא מתפקדת אצל רוב הימנים (נסו לצחצח שיניים ביד שמאל. יותר טוב – נסו לאכול עם ידיים הפוכות. אם המילה “מפגר” לא תעלה לכם בראש, כנראה שאתם אנשים טובים ממני). אז כדי להפוך את היד הזו לשותפה לגיטימית למלאכת התיפוף, החלטתי להטיל עליה את רוב המלאכות שיד ימין עסקה בהן עד עכשיו. לצחצח שיניים, לאכול, לשלוט בעכבר, לשחק סנייק בסלולרי, לפתוח דלתות, לשלם בפיצוציה, למשוך כסף, לנקות את הקקי של החתולים.
לקראת הבר מצווה שלי רשמו אותי הוריי לקורס הכנה לבר מצווה מטעם הרבנות בחולון. אחרי כינוס פתיחה בו למדנו על טיבה של עולה של תורה, התפזרנו לכיתות. את הכיתה שלי הדריך בחור צעיר, בעל קול דיבור עמוק ונעים, וקול שירה נעים לא פחות. בשיעור הראשון התחלנו ללמוד את הברכות שנקרא בשבת שלנו. המורה היה מזמר ברכה, ואז לפי הסדר חזר אחריו כל תלמיד (היינו מעט יותר מעשרים, אם אני זוכר נכון), זכה להערות ותיקונים, עד שהצליח. זה שישב לידי, ילד בלונדיני עם גבות וריסים צהובים במיוחד, פישל כמעט בכל הברכות.
אני פגעתי בכולן בפעם הראשונה. השיעור הראשון נגמר קצת לפני שנגמרו כל הברכות, ובשבוע שלאחר מכן המשכנו מאיפה שהפסקנו. גם הפעם דייקתי בזמרה, עד שהגיעה ברכת “מקדש השבת”. בנוסח האשכנזי של הברכה הזו, ולמעשה במילה “השבת” עצמה, יש מעין פיתול קולי קל, שפספסתי. ואז שוב. כשהמורה ויתר לי על הניסיון השלישי, קרסתי אל השולחן בבכי נחבא. אני לא זוכר, ואני רק יכול לתאר לעצמי לאיזה לחץ נכנסתי שם. זה היה אותו הלחץ שאחז בי בשיעורי התעמלות בבית הספר בריצת 60 מטר. אותו לחץ שיאחז בי בחוג שחמט כשאגלה שאני מפסיד. בחוג צילום, כשאנסה בפעם הראשונה למצוא פוקוס. באוניברסיטה, בהחלקה על הקרח, כשחוסר ההצלחה הראשוני שלי יפיל אותי פעם אחת על התחת, ואז עוד פעם. בכל הפעמים האלה ברחתי. לא יכולתי לעמוד במשא הכישלון ולא באתי יותר. לא לשיעור השלישי ברבנות, לא לשחמט, לא לצילום, לא להחלקה על הקרח, ולא לעוד דברים שבטח שכחתי.
אני חושב שבסופו של דבר, זו היתה גם הסיבה שלא סיימתי את התואר שלי באוניברסיטה. אם היתה לי ברירה בין לחוות כישלון, ראשוני, כזה שאין ברירה אלא לחוות כשאתה לומד משהו, לבין נטישה, תמיד בחרתי בנטישה. הדברים היחידים שסיימתי היו אלה שהכניסו אותי למסגרת שלא יכולתי לצאת ממנה.
היום התחלתי ללמוד לתופף. אני בן 30, אף פעם לא ניגנתי בכלום, והשיעור הראשון היה על סף הקטסטרופה. המורה שלי, חבר לעבודה שהפגין רוחב לב מפעים, חזר ואמר לי שככה זה בהתחלה, ושכל הקשיים שאני חווה הם הקשיים של העניין עצמו. אבל אצלי זה לא משנה. אצלי זה כבר נהיה חוסר כישרון מוחלט, מקרה אבוד, מבוכה שרק תחמיר עם הזמן. כבר הלחץ מתחיל להיכנס לי לתוך קרטועי התיפוף, כל כישלון מוכיח עוד יותר את הטענה הראשונה.
רק שאני לא עוזב הפעם. יהיה מה שיהיה, ואם אני באמת כזה כישלון, אני אצטרך להוכיח את זה לעצמי הפעם. זו לא תהיה אקסיומה, שמוכיחה את עצמה במקרה הפרטי הראשון שמתאים לה. הפעם תהיה עיקשות, הפעם יהיה עוד ניסיון להשתפר, ועוד אחד, ועוד אימון, עד שיצליח, גם אם לא יצליח. הפעם אין לי ברירה, כי כמה פעמים יכול בנאדם למנוע מעצמו חוויות חדשות ותחושות חדשות, רק בגלל שזה לא בא לו בקלות, והוא לא מסוגל לתמודד עם הקושי? חלאס.